אספר כאן על אחד מתלמידי האהובים, ב׳. קיבלתי את ב׳ אחרי בית ספר יסודי, לכיתה ז׳ בחטיבת הביניים. ב׳ מאובחן כבעל אינטליגנציה תקינה, אשר סובל מלקות גרפומוטורית, דיסקלקוליה (לקות ספציפית ברכישת ידע חשבוני),והפרעות קשב וריכוז חמורות. אמו של ב׳ סיפרה כי מילדותו המוקדמת הורי ילדים בגן נמנעו מלהזמין את ב׳ לבקר בביתם, עקב היותו היפראקטיבי ושובב. בכיתות היסוד המורים תמיד התלוננו על התנהגותו, שובבותו, וחוסר הקשבתו. מהר מאד התגלה לי כי ל-ב׳ ידע עולם רחב ביותר, משלב לשוני עשיר, יכולת ניתוח והבנה עמוקה של אירועים ויצירות ספרותיות. עם זאת, כלל לא הצליח להתקדם במתמטיקה, וסבל מתנודות מהותיות במוטיבציה, עקב בעיות קשב וריכוז. בימים שלא נטל טיפול תרופתי לשיפור הקשב, אי אפשר היה לתקשר עמו, לא הצליח למקד את מבטו, עיניו ריצדו ללא הרף, וזז וצחקק ללא הפסקה. קיבלתי את ההתנהגות הזאת בסלחנות ובהומור. שנינו ״ירדנו״ על תופעות אלו, וכך ב׳ לא הרגיש מאוים ששוב יכעסו עליו. בימים כאלה אפשרתי לב׳ הפסקות יזומות והפחתתי את היקף המטלות. לאט לאט ב׳ הבין כי בעצם הוא לומד ומשקיע לטובת עצמו, ולא בגלל שהמורים כועסים ודורשים ממנו תפקוד והישגים מוגדרים. עודדתי את ב׳ להתקדם ולבצע מטלות, אך ללא הפעלת לחץ, ומתוך התחשבות בקשייו.
כאשר ב׳ סיים כיתה ט׳, הוא כתב לי מכתב מרגש, והמשפט אשר הכי נחרט בזיכרוני היה: ״אני מודה לך על כך שלא ויתרת עלי, גם כשאני ויתרתי על עצמי.״
ב׳ שולב בתיכון בכיתה רגילה, אך לפני כן הפניתי אותו לאבחונים מקיפים (אבחון דידקטי כללי, אבחוני אנגלית ומתמטיקה, והשלמה על ידי פסיכולוג). בזכות המלצות אבחונים אלו, ל-ב׳ הותאמו תנאי הבחנות אשר התאימו במדויק לצרכיו. לימודי מתמטיקה הומרו לביולוגיה, ו-ב׳ נבחן בעל-פה במקצועות ההומניים, עקב לקויות גרפומוטוריות. בתיכון הוצמדו אליו מורים אשר סייעו לו להתמודד עם היקפים גדולים של חומר נלמד על ידי הקניית אסטרטגיות למידה וארגון נכון של מידע.
השנה ב׳ מסיים תיכון וזכאי לתעודת בגרות מלאה. הנער מאושר וגאה, וכולנו – המורים וההורים – גאים בו ומאושרים בעקבות הצלחתו.